החלטה בתיק רע"א 7008/13

           בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כבוד השופטת (בדימוס) ו' אלשיך) מיום 27.8.2013, אשר קיבל את בקשת המשיב 1 לחייב את המבקש להסיר עיקול שנרשם במקרקעין בגן יבנה הידועים כחלקה 418 בגוש 557 (להלן: המקרקעין) ולסגור תיק שהוא מנהל בלשכת ההוצאה לפועל נגד אדיבים חברה להשקעות ייזום ובנייה בע"מ (להלן: החברה).

1.        עובדות העניין שלפניי נסקרו בהרחבה בהחלטתה של כב' המשנה לנשיא מ' נאור (רע"א 8953/11 דגן נ' אינסל (8.11.2012) (להלן: עניין אינסל)) ומשכך אעמוד על תמצית הדברים בלבד. המשיב 1, עו"ד אינסל, הינו המנהל המיוחד לנכסיהם של רון ואורלי הרבט (להלן: החייבים) על פי צו כינוס שניתן בעניינם על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב בחודש מרץ 2011. החייבים היו בעלים של כל מניות החברה בעלת המקרקעין בגן יבנה. המבקש טוען כי הוא נושה של החייבים, מכוח פסק בורר שניתן בחודש יולי 2008 וכן כי הוא נושה של החברה, לאחר שביום 12.6.2011 רכש תמורת 60,000 ש"ח את חובה של החברה לבנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: בנק לאומי), שעמד על כ-1.3 מליון ש"ח. כתוצאה מהמחאת החוב נרשם המבקש כזוכה בתיק הוצאה לפועל מספר 25-02299-03-8 המתנהל נגד החברה בלשכת ההוצאה לפועל באשדוד, במסגרתו נרשם עיקול על המקרקעין לטובת המבקש והוא פתח בהליכים למימושם.

2.        המנהל המיוחד ביקש, בהסכמת החייבים, לממש את המקרקעין ולהעביר את התמורה לקופת פשיטת הרגל. בית המשפט המחוזי אישר את הבקשה ביום 8.5.2011, כחודש לפני שהמבקש נרשם כזוכה בתיק ההוצאה לפועל. לאחר שנודע למנהל המיוחד על מהלכיו של המבקש, הוא פנה לבית המשפט המחוזי וביקש כי המקרקעין ימומשו במסגרת תיק פשיטת הרגל ולא בהליכי ההוצאה לפועל; כי ייקבע שהחוב אותו יכול המבקש לגבות מן החברה עומד על 60,000 ש"ח; וכי יעוכבו ההליכים בהם פתח המבקש למימוש המקרקעין בהוצאה לפועל (בקשה 14). בית המשפט המחוזי קבע ביום 3.11.2011 כי לא הוכח שלחברה נושים חיצוניים ועל פי פסק הבורר החברה לא חבה למבקש דבר אלא החייבים. אשר להיותו של המבקש נושה של החברה מכוח המחאת החוב מבנק לאומי, קבע בית המשפט המחוזי כי הדבר אינו מקים לו זכות להיות מעורב במכירת המקרקעין. מכל מקום, בית המשפט המחוזי לא הכריע בשאלת החוב של החברה כלפי המבקש וקבע כי לאור הנסיבות בתיק מי שיממש את הנכס הוא המנהל המיוחד כגורם נייטרלי, ולא המבקש שנמצא בסכסוך רב שנים עם החייבים. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי טענותיו של המבקש לנשייה מכוח פסק הבורר תתבררנה במסגרת תביעת חוב שיגיש ואשר לטענותיו כנושה של החברה, המבקש רשאי להוכיח את זכויותיו בתמורה שתתקבל בעקבות מימוש המקרקעין באמצעות פעולה כדין שינקוט בעניין זה מול המנהל המיוחד. המבקש הגיש לבית משפט זה בקשת רשות ערעור על ההחלטה הנ"ל אך זו נדחתה (עניין אינסל), ונקבע כי יש הצדקה ממשית להעדיף את המנהל המיוחד במימוש המקרקעין וכי ככל שהמבקש יסבור שיש לו זכויות כלשהן בתמורת המימוש בין כנושה של החברה ובין כנושה של החייבים, הוא יכול לנקוט בכל הליך שיראה לנכון להבטחת זכויותיו. המבקש אף חויב בשכר טרחת המנהל המיוחד בגין בקשה זו בסך 20,000 ש"ח.

3.        המנהל המיוחד העביר למבקש 60,000 ש"ח ומכר את המקרקעין לצד שלישי אך לא עלה בידו להשלים את המימוש כיוון שהמבקש סרב להסיר את העיקול ולסגור את תיק ההוצאה לפועל נגד החברה. משכך הגיש המנהל המיוחד לבית המשפט המחוזי בקשה להורות למבקש לבטל את צו העיקול הרשום לטובתו על המקרקעין ולהורות לו לסגור את תיק הוצאה לפועל נגד החברה (בקשה 83). לאחר שקיבל את תגובות הצדדים והכונס הרשמי, נעתר בית המשפט המחוזי ביום 27.8.2013 לבקשה בקובעו כי בהחלטתו הקודמת, שבקשת רשות הערעור עליה נדחתה כאמור, אושר למנהל המיוחד לפעול למימוש המקרקעין ולכן המבקש מנוע מלהעלות טענות חדשות שלא נזכרו קודם לכן. בית המשפט הוסיף וציין למעלה מן הצורך כי כאשר מדובר בנכס של חברה פרטית שהינה בבעלות מלאה של יחיד פושט רגל, הנאמן בהליכי פשיטת הרגל הוא שיממש אותו שכן "'נכס של נכס' של החייב הינו נכס של החייב לכל דבר ועניין". בהתייחס לטענת המבקש כי יש להבחין בין החייב לבין חברה בבעלותו המלאה, ציין בית המשפט כי אף לו היה ממש בטענה זו, התוצאה הייתה נקיטת הליכי פירוק נגד החברה, מינוי המנהל המיוחד כמפרק והגשת אותה בקשה נגד המבקש. ההוצאות של מהלך מסוג זה היו עשויות להיות מושתות בסופו של יום על המבקש, ואין ספק כי תוצאה כזו אינה רצויה.

4.        מכאן הבקשה שלפניי שהוגשה בשעתה כהודעת ערעור ובהמשך שונה סיווגה (ראו החלטות כב' הרשמת ל' בנמלך מיום 20.1.2014 ומיום 16.2.2014). בבקשה טוען המבקש כי ההחלטה אינה מנומקת דיה וכן כי היקף חובה של החברה כלפיו לא הוכרע עד כה. המבקש טוען שהוא נושה של החברה, כי אין יריבות בינו ובין המנהל המיוחד וכי המקרקעין הם של החברה ועל כן המנהל המיוחד אינו מוסמך לממשם לטובת פירעון חובות החייבים. המבקש מודה כי המנהל המיוחד שילם לו 60,000 ש"ח אולם לטענתו הסכם המחאת הזכויות אינו מגביל את סכום החוב שהומחה. על כן, לטענתו, אין להגבילו לסכום (60,000 ש"ח) ששילם עבור רכישת מלוא החוב מבנק לאומי, חוב העומד על כ-1.3 מליון ש"ח. המבקש מוסיף וגורס שטענות החברה לעניין גובה החוב צריכות להתברר בלשכת ההוצאה לפועל ולא במסגרת הליכי פשיטת הרגל.

5.        להשלמת התמונה יצוין, כי בטרם שונה סיווג ההליך, הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה ובהחלטתו מיום 4.11.2013 דחה בית משפט זה (כב' השופט ע' פוגלמן) את הבקשה וקבע כי נראה שהיה על המבקש למחוק את העיקול ולסגור את תיק ההוצאה לפועל כבר לאחר ההחלטה הראשונה של בית המשפט המחוזי מיום 3.11.2011 אשר לגביה לא נתבקש, וממילא גם לא ניתן, עיכוב ביצוע ואשר בקשת רשות הערעור עליה נדחתה, כאמור. המבקש אף חויב בהוצאות המנהל המיוחד בגין בקשה זו בסך 10,000 ש"ח ובקשה לעיון חוזר בהחלטה נדחתה אף היא (ע"א 7008/13 - ד' מיום  19.11.2013)).

6.        המשיבים מתנגדים לבקשה.

           המנהל המיוחד מציין כי המבקש הגיע להסכמה עם הבנק באשר לרכישת החוב רק לאחר שניתנה החלטתו של בית המשפט המחוזי להתיר לו לממש את המקרקעין. כמו כן מציין המנהל המיוחד כי המבקש נמנע מלהגיש תביעת חוב כפי שפעלו יתר נושי החייבים ותחת זאת מודה במפורש כי ברצונו להיפרע במישרין מן החברה לאחר שרכש את חובה לבנק לאומי כמתואר לעיל. כמו כן מוסיף המנהל המיוחד וטוען כי מדובר בבקשה תיאורטית משום שהמקרקעין כבר נמכרו והמבקש מנסה למנוע את ביצוע ההחלטה שהתירה את מימוש המקרקעין הגם שזו ניתנה לפני יותר משנתיים וביצועה לא עוכב. בהקשר זה, מפנה המנהל המיוחד לכך שהמבקש עצמו מציין בבקשת ההארכה להגשת בקשת רשות ערעור, כי להבנתו היה עליו להסיר את העיקול מהמקרקעין ובנוסף טוען המנהל המיוחד כי הרוב המכריע של כספי התמורה ממכירת המקרקעין שימש לפירעון חובות שרבצו על המקרקעין ולתשלומי מיסים, ולא חולקו מהם דיבידנדים לנושים מלבד למבקש, אך לא ניתן להשלים את העסקה נוכח העיקול הרשום על המקרקעין לטובת המבקש.  

           החברה והמשיב 3, הכונס הרשמי, מצטרפים לעמדת המנהל המיוחד והחברה מוסיפה שהמבקש לא פעל להוכיח כי זכותו בתמורה שנתקבלה ממכירת המקרקעין עולה על 60,000 ש"ח, ולמרות זאת הוא מבקש להשהות את השלמת מכירת המקרקעין. הכונס הרשמי מוסיף כי בית המשפט המחוזי לא הכריע בחוב הנטען על ידי המבקש אלא הפנה אותו לנקוט פעולה כדין מול המנהל המיוחד ומשהמבקש לא השיג על קביעה זו הוא מנוע מלטעון כעת שהפורום לבירור טענותיו הוא בלשכת ההוצאה לפועל. עוד טוען הכונס הרשמי כי לנוכח טענת המנהל המיוחד בדבר השימוש שנעשה בכספי התמורה שנתקבלו ממימוש המקרקעין, שאלת גובה החוב למבקש מתייתרת ממילא והבקשה הפכה תיאורטית. 

7.        בתשובתו, מדגיש המבקש כי לטענתו הוא נושה בשני כובעים: האחד, כתוצאה מפסק הבורר והשני, בגין החוב שרכש מבנק לאומי. המבקש טוען כי ההחלטה מיום 3.11.2011 נגעה לחוב בגין הלוואת הבעלים ולא לחוב שנובע מרכישת החוב לבנק לאומי, שלא נדון ולא הוכרע כלל והוא מוסיף וטוען כי המנהל המיוחד התעלם מטענתו כי החוב כלפיו הוא של החברה ולא של החייבים.

8.        דין הבקשה להידחות.

           בית המשפט המחוזי אישר את מכירת המקרקעין על ידי המנהל המיוחד ביום 3.11.2011 ובקשת רשות ערעור על החלטה זו נדחתה, כאמור, על ידי בית משפט זה ביום 8.11.2012.  בנסיבות אלה, וכפי שקבע השופט פוגלמן בהחלטתו לעניין עיכוב הביצוע, היה על המבקש למחוק את העיקול שנרשם במקרקעין כמהלך נלווה הנדרש לביצוע אותה החלטה וכפועל היוצא ממנה. נראה כי המבקש היה מודע לכך (ראו סעיף 3 לבקשת המבקש להארכת מועד מיום 6.2.2014) אך נמנע, כאמור, מלעשות כן.

           אשר לטענת המבקש כי הוא נושה של החברה וכי זו עדיין חייבת לו כספים. בהחלטתה של כב' המשנה לנשיא נאור בעניין אינסל נקבע כי ככל שהמבקש סבור שיש לו זכויות בתמורת המימוש, בין כנושה של החברה ובין כנושה של החייבים, הוא רשאי לנקוט בכל הליך שימצא לנכון להבטחת זכויותיו, לרבות סעדים זמניים, אך מכתבי הטענות שבפניי עולה שהמבקש לא עשה כן עד עתה וטענותיו בנושא עלו לראשונה לאחר שהעניין כבר הפך לתיאורטי וזאת הן משום שנכס המקרקעין כבר נמכר לצד שלישי על ידי המנהל המיוחד וכספי התמורה חולקו במלואם (לרבות 60,000 ש"ח ששולמו למבקש), הן משום שמן הטיעונים שהוצגו עולה כי פרט לנכס המקרקעין אין לחברה נכסים נוספים.

9.       סיכומם של דברים, הבקשה נדחית.

           המבקש יישא בהוצאות ושכר טרחת המנהל המיוחד  בסך של 10,000 ש"ח.

           ניתנה היום, ‏כ' באייר התשע"ד (‏20.5.2014).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   גק